בחצי שנה האחרונה עשיתי ניסוי והשקעתי במניות דיבידנדים גדלים – Dividend Growth Investing או בקצרה DGI.
הסיבה העיקרית שהחלטתי לנסות את השיטה הזאת היא ההבטחה הגדולה שלה – תזרים מזומנים יציב וגדל משנה לשנה, ללא תלות בביצועי שוק המניות.
בתור מי שרוצה להגיע לעצמאות כלכלית – זה נשמע כמו חלום רטוב.
ואכן ישנם משקיעים רבים ששמים את כל או רוב כספי החסכונות, ההשקעות והפנסיה שלהם במניות דיבידנדים גדלים בדיוק מהסיבה הזאת.
מה זה DGI בדיוק?
ישנם בשוק האמריקאי מאות חברות שבכל שנה מחלקות דיבידנד שגדול יותר במונחים אבסולוטיים מזה של שנה שעבר. מדובר בחברות גדולות וידועות לכל כמו Johnson & Johnson, חברת Coca Cola ועוד רבות.
חלקן מגדילות את הדיבידנד כבר עשרות רבות של שנים ולא החמיצו פעימה באף אחד מהמשברים שהשוק ידע מאז.
משקיע ה-DGI קונה לעצמו סל של בין 20-50 מניות שכאלו, תוך כדי שהוא מקפיד לקנות מניות שעומדות ברפים מחמירים של תשואת דיבידנד, משך וקצב הגדלת הדיבידנד, רמות חוב, יחס החלוקה לרווחים ועוד.
כאשר עושים backtesting לאסטרטגיה הזאת מגלים ביצועים מרשימים במיוחד, עם תזרים מזומנים יציב וגדל גם בזמני משבר, אפילו עם תנודתיות נמוכה יותר של שווי התיק, כאשר מדדי מניות כמו S&P500 מחלקים דיבידנדים לא יציבים וכאלו שקטנים בד”כ במשברים.
כאן מתחילה הבעיה.
שלא כמו מדד מניות מוגדר היטב שניתן לראות את הביצועים שלו בעבר בפועל, ב-DGI אין שום מדד מוגדר היטב שניתן לחקור היסטורית. לא רק שכל משקיע שמאמץ לעצמו את השיטה הזאת מגדיר לעצמו סט חוקים יחודי ושונה, אלא גם שהמידע הנחוץ בשביל לבדוק את האסטרטגיה היסטורית קשה להשגה באופן בלתי נורמלי.
עד כמה קשה לבדוק את הביצועים ההיסטוריים?
בשביל לעשות backtesting אנחנו לא יכולים לקחת את המניות שקיימות היום שמחלקות ומגדילות דיבידנדים באופן עקבי ולהסתכל על הביצועים ההיסטוריים שלהם שכן אנחנו חוטאים ב-survivorship-bias, כלומר אנחנו בוחרים מראש את המניות שהצליחו לשרוד ולשמור על רמת רווחים יציבה ורואים שאם היינו קונים אותם לפני 30 שנים אז היינו מרוויחים יפה. ברור, כי בחרנו מראש את המנצחים. הדרך הנכונה לעשות זאת היא לבחור מבין כל המניות שהיו קיימות לפני נגיד 30 שנים שעמדו בקריטריונים מוגדרים מראש, ולראות איך התיק של המניות שנבחרו עמד במבחן הזמן.
אבל מסתבר שמניה כישות בפני עצמה זה דבר מאד לא אמין לאורך זמן. מניות (חברות) משנות שמות של טיקרים, עוברות מיזוגים, מבצעות ספין-אופים של חטיבת שלמות, עוברות פיצול\איחוד של מניות (split) ועוד. רק לעקוב אחר המחיר והדיבידנדים של כל המניות שהיו קיימות לפני 30 שנים זאת משימה מטילת אימה ועוד לא נגענו בעובדה שאנחנו צריכים את כל המידע על יחס חלוקת לרווחים, יחס מחיר לרווחים, יחס הון לחוב, משך חלוקת דיבידנדים היסטורי ועוד פרמטרים רבים שמשקיע ה-DGI מסתמך עליהם. נתונים אלו, לפני עידן האינטרנט ובפרט לפני סוף שנות השמונים כמעט בלתי אפשרי להשיג מבלי לבצע כיתות רגליים מייגע בארכיונים של דוחות חברות ובורסות ארה”ב ועבודת בילוש מקיפה של לחבר את כל הפיסות זו עם זו. מה שעוד לא עוזר, זה שמידע על דיבידנדים שחילקו מניות שניתן למצוא באתרים כמו Yahoo Finance ואחרים (רבים מהם מעתיקים את המידע מ-Yahoo Finance) מלא בפערים ושגיאות בוטות, וללא הפרדה בין דיבידנדים שגרתיים לדיבידנדים חד פעמיים, שמהם משקיע ה-DGI מתעלם בבואו לבחון את הייתה פגיעה בדיבידנדים השגרתיים.
עבודה, שאף משקיע DGI מעולם לא עשה, או לפחות לא פרסם את תוצאות העבודה שעשה, כידוע לי.
כשמשקיע מדדים מסתכל על תשואות עבר ומתאים את הקצאת הנכסים שלו בהתאם לנכסים שנתנו את התשואה הטובה ביותר בעבר – הוא חוטף ביקורת על כך שהוא מבצע data snooping ושאין שום ערובה שהעתיד יהיה כמו העבר (מעבר לכך ש- reversion to the mean מעיד שרוב הסיכויים שנכסים אלו יתפקדו פחות טוב מהעבר), אבל לפחות יאמר לזכותו שהוא מציג מידע על העבר שתומך בגישה שלו.
משקיע DGI לא מציג מידע כזה מהעבר, ולרוב מסתמך על מידע שמבוסס על תקופה קצרה מאד או גרוע מכך – על אמונה בלבד בצדקתו.
יש גאולה קטנה מפיו של דוויד פיש, שמסוף שנת 2007 מפרסם כל חודש גיליון אקסל עם בדיוק על המידע הזה, וניתן לנבור בארכיון של הגליונות הללו מאז ועד היום ולעשות backtest-ים מדוייקים להפליא ע”ב המידע הזה (ועדיין צריך להתמודד עם מאות(!) חברות ששינוי כזה או אחר הוציא אותן מהגליון, כל אחת מסיבותיה שלה). אבל 9 שנים בקושי, שכללו את המשבר הגדול-קצר ביותר שהיה במאה האחרונה ואת אחד השוק השוריים הארוכים והחזקים שהיו לאחר מכן, הם לא מדגם מספק בכלל.
האם ההכנסה היא אכן יציבה
כאמור – גולת הכותרת באסטרטגית ה-DGI, היא ההבטחה שההכנסה החודשית היא יציבה וגדלה משנה לשנה.
איך בכל זאת אפשר לקבל אינדיקציה כשלהי אם זה אכן המצב למי שבחר בעבר לדבוק באסטרטגיה הזאת, מעבר לעשור הבודד האחרון?
מחקרים שראיתי כולם סבלו מ-survivorship-bias נוראי, או התייחסו למניות דיבידנדים באופן כללי ולא לשיטת DGI בפרט.
החלופה הקרובה ביותר שמצאתי היא מספר קרנות נאמנות אמריקאיות שהוקמו לפני עשרות שנים והשקיעו בשיטה דומה מאד למה שנקרא היום DGI. כיוון שאלו קרנות נאמנות, ישנו תיעוד היסטורי של התשואה שלהן, וחלוקת הדיבידנדים שלהם, שניתן להשוות למדד מניות כמו S&P500.
משקיע ה-DGI יקפוץ ויאמר שהאסטרטגיה של אף אחת מהקרנות הללו איננה משקפת את האסטרטגיה המדוייקת שלו, וזה נכון, אך אין לי אלא את מה שקיים בשביל לבדוק את הביצועיים ההיסטוריים של אסטרטגיות דומות, ואין למשקיע ה-DGI הדגמה טובה יותר, לכן נעבוד עם מה שיש.
לכל אחת מהקרנות הללו אני מעוניין לבדוק את התשואה הכוללת ביחס ל-S&P500 ואת יציבות חלוקת הדיבידנדים.
סייגים כלליים:
השוואה Total Return מניחה השקעה מחדש של הדיבידנדים בקרן מבלי להתחשב בעמלות או חמור מכך במיסים. בהנחת מיסוי דיבידנדים של 25% ודיבידנדים בסדר גודל של 4%, הפגיעה בתשואה הכוללת בעקבות המיסים היא סדר גודל של 1% תשואה שנתית.
קיימת משנת 1992. עד שנת 2002 התמקדה במניות Utilities ומאז בכל הסקטורים.
התיאור של הקרן שרלוונטי משנת 2002:
The fund focuses on high-quality companies that have both the ability and the commitment to grow their dividends over time.
לחצו על הקישורים לפתיחה ב-PortfolioVisualizer.
תשואה כוללת: קטנה יותר מזו של S&P500 עם CAGR של 8.2% לעומת 9%.
יציבות דיבידנדים: כלל לא יציבים.
כיוון שהקרן שינתה את האופי שלה ב-2002, נשווה גם מ-2002 והילך.
תשואה כוללת: טובה יותר מזו של S&P500 עם CAGR של 7.4% לעומת 6.2%.
יציבות דיבידנדים: הדיבידנדים קטנו בשנת 2003, 2008, 2010.
קיימת משנת 1987.
תיאור הקרן:
The fund seeks long-term capital appreciation by investing at least 80% of its net assets in companies of any size that have paid consistently rising dividends
תשואה כוללת: קצת פחות מזה של S&P500 עם 9.0% לעומת 9.5%
יציבות דיבידנדים: לא יציב כלל.
קיימת משנת 1988.
תיאור הקרן:
The fund seeks to generate a high level of current income by investing in companies that have historically paid consistent and increasing dividends.
תשואה כוללת: פחות מ-S&P500 עם 8.7% לעומת 9.9%.
יציבות דיבידנדים: יש רצף מכובד מ-2002 עד 2012, עם ירידה קטנה ב-2010 וחוסר יציבות ב-2015. במשבר שנות ה-2000 הדיבידנד ירד מספר שנים ברצף.
קיימת משנת 1992
תיאור הקרן:
Principal Investment Strategies The fund will normally invest at least 65% of its total assets in stocks, with an emphasis on stocks that have a strong track record of paying dividends or that are expected to increase their dividends over time. T. Rowe Price believes that a track record of dividend increases is an excellent indicator of financial health and growth prospects, and that over the long term, income can contribute significantly to total return. Dividends can also help reduce the fund’s volatility during periods of market turbulence and help offset losses when stock prices are falling. Our in-house research team looks for stocks with sustainable, above-average growth in earnings and dividends. When appropriate, we attempt to buy stocks when they are temporarily out of favor or undervalued by the market. Holdings tend to be in large to medium-sized companies. In selecting investments, we favor companies that we believe possess one or more of the following:
• either a track record of, or the potential for, above-average earnings and dividend growth;
• a competitive current dividend yield;
• a sound balance sheet and solid cash flow to support future dividend increases;
• a sustainable competitive advantage and leading market position; and
• attractive valuations, such as low price/earnings, price/cash flow, or price/sales ratios.
תשואה כוללת: קצת יותר טוב מזה של S&P500 עם 9.4% לעומת 9.0%.
יציבות דיבידנדים: התרסקות של הדיבידנדים המחולקים בכ-70% אחרי משבר 2000 ומשבר 2008.
ארבע קרנות של חברות גדולות, שמשקיעות באסטרטגיות דומות\שונות במניות דיבידנדים גדלים לא הצליחו לשמור על רמה יציבה של דיבידנדים.
כקבוצה (השוואת ביצועים משנת 1993-2015), הם גם לא ניצחו או הפסידו ביחס ל-S&P500 באופן משמעותי. בממוצע הם היו די זהים לו. אם כי חשוב להדגיש שוב שבגלל תשלום המס על הדיבידנדים התשואה בפועל בכל אחת מהקרנות הללו נמוכה משמעותית מהחישוב של Total Return. הדיבידנדים של הקבוצה מתנהגים גם כמעט זהה לאלו של S&P500 עם כמה פרצים של דיבידנדים גדולים באופן חריג.
נק’ חשובה נוספת להתייחסות עבור משקיעי DGI ישראלים – רוב חברות המתאימות לשיטות ה-DGI הן אמריקאיות ומחלקות דיבדנדים בדולרים. ישנם חברות נוספות בינלאומיות שמחלקות במטבעות זרים. אין כמעט ולו חברה אחת ישראלית שעונה על הקריטריונים, מה שאומר שבמונחים שקליים, רמת ההכנסה הפסיבית תלויה לא רק בדיבידנדים שמחולקים, אלא גם בשער המרת המטבע דולר-שקל ואחרים, כך שאחד היתרונות הבסיסיים ביותר של השיטה – הכנסה פסיבית יציבה וגדלה, נשמט מתחת לרגלי משקיע ה-DGI הישראלי (אלא אם כן הוא מוכן לנהל גידור מטבעות זרים בעצמו עם חוזים עתידיים מתגלגלים של שקל-דולר ומטבעות אחרים ולשלם על זה את עלות הגידור והסיכונים הנלווים עימו).
האם זה שונה מלמשוך הכנסה יציבה ע”י מכירת מניות
הטיעון המרכזי של משקיע DGI הוא שאסטרטגיה זו מאפשרת לו לקבל משכורת יציבה וגדלה ושאין אסטרטגיה אחרת שעושה זו. אבל זה כלל לא נכון.
הנה אסטרטגיה מקבילה: משקיעים ב-100% מניות S&P500 ומוכרים כל שנה כמות מניות כך שיחד עם הדיבידנדים ההכנסה תהיה קבוע וגדלה משנה לשנה.
בהנחה שה-Total Return של שתי האסטרטגיות שקול, אין הבדל בין חלוקת דיבידנדים קבועה וגדלה למכירת מניות קבועה וגדלה. שניהם גורעים מה-Total Return באותה מידה.
הדגמה – נסתכל על שלוש קרנות נאמנת של וואנגארד:
1. מוטה ערך – עם הכי הרבה דיבידנדים.
2. סנופי 500 – עם כמות ממוצעת של דיבידנדים.
3. מוטה צמיחה – עם הכי מעט דיבידנדים.
הקרן הכי צעירה היא קרן הערך שהתחילה בשנת 1992 לכן הסימולציה מתחילה משנה זו.
כהערת צד, די מדהים לראות שהתשואה הכוללת (Total Return) של שלושת הקרנות הללו זהה כמעט לחלוטין עם הפרש של 0.05% בלבד!
ניתן לראות שבתקופה בועת הדוט קום, קרן הצמיחה גדלה הכי מהר והתרסקה הכי מהר, ואילו בזמן משבר 2008 קרן הערך גדלה הכי מהר, והתרסקה הכי מהר.
כלומר כל אחד מהקיצונות שגשג תחת תנאים אחרים, אבל בסה”כ במשך התקופה הזאת הם ברי השוואה בתוצאה הסופית.
כעת נסתכל מה קורה כאשר מושכים סכום קבוע של 4K מתיק של 100K.
התשואה הסופית שוב כמעט זהה, עם הפרש של פחות מ 0.2% בתשואה שנתית לטובת קרן הערך. כיוון שהגרף מציג תשואת TR יש כאן עיוות שלא מתחשב המיסוי על דיבידנדים. בפועל הקרן מחלקת כל כך הרבה דיבידנדים, אפילו יותר משאנחנו מושכים בשנים רבות, שה-25% מס שאנחנו משלמים עליהם פוגע קשות בתשואה נטו, פגיעה שלא קיימת בקרנות שמחלקות פחות דיבידנדים ומשיגות אותה תשואה TR.
משקיע DGI טוען שמשקיעי מדדים בעצם מוכרים מניות בזול כאשר השוק נמצא בשפל כמו ב-2008 בשביל לממן את צרכי המחיה שלהם בזמן שמשקיע ה-DGI לא צריך למכור כלום. זה בפועל לא יותר מאשליה כי החברות שהוא מחזיק “מוכרות” עבורו את נכסי החברה רק במקום מספר מניות מתוך שווי חברה שלא משתנה, הוא מחזיק באותו מספר מניות עם שווי חברה שקטן בגודל הדיבידנד שהחברה שילמה. כך שהחברה עצמה מוכרת עבורו בזול, בזמן שהיא יכלה במקום זאת לבצע Buybacks, שזו המקבילה של משקיע המדדים כשהוא קונה מניות בזול בשפל. במקום לתת להנהלת החברה לעשות את מה שטוב לחברה, ובמקום שהמשקיע יעשה את מה שטוב לו, בהתאם לתנאי השוק וצרכי המשקיע, נכרת ביניהם הסכם שקט משתמע המקביל למכירה של מניות בכל תנאי שוק וללא כל התחשבות במה טוב לחברה ומה טוב למשקיע, והיחיד שמרוויח מזה תמיד הוא דוד סאם שלוקח 25% מהעוגה.
חוסר יעילות מס תמידי
בשלב הצבירה של הכנסים, לפני שאנחנו מושכים כספים לצורך מחיה, המיסוי על הדיבידנדים הינו מס מבוזבז שמונע מהקרן שלנו לגדול כפי שהיא יכלה לגדול עם השקעה מקבילה באינדקס רחב (כמו סנופי500) או אפילו השקעה באינדקס מקביל שממעיט בדיבידנדים כמו אינדקס growth.
בשלב המשיכה, כאשר אנחנו משתמשים בדיבידנדים למחיה, ישנו אזור אופטימום צר מאד שבו סך הדיבידנדים שאנחנו מקבלים אחרי מס מכסה את הוצאות המחיה שלנו, ואילו מעט אחרי נק’ זו, בהנחה שהדיבידנדים אכן ממשיכים לגדול כמובטח לנו, על הדיבידנדים העודפים אנחנו שוב משלמים מס דיבידנדים מיותר שיכל להשאר בקרן שלנו ולהמשיך לצבור ריבית דריבית.
כך שכמעט בכל נק’ זמן, המיסוי הלא יעיל פוגע בתשואה הכוללת של התיק, ופוגע גם ביכולת למשוך הכנסה פסיבית מהתיק בין אם דרך דיבידנדים או דרך מכירה של מניות.
שיטה זו היא לא יותר מאוטומטציה מאד ספציפית למשיכת כסף מהתיק, ואחת מאד לא יעילה מבחינת מס.
תוספת סיכון ללא תוספת תמורה
משקיעי DGI מתגאים בכך שהם חשופים ב-100% למניות ובכך גם משיגים תשואה עודפת על פני משקיעי מדדים שמחזיקים תיק מניות\אג”ח כדי למתן את תנודתיות התיק בעת משברים.
האם הם משיגים תשואה עודפת? לפעמים כן, לפעמים לא.
שלל מחקרים מראים שלמשקיע פסיבי לא משתלם להחזיק תיק של 100% מניות, שכן תיק שמוסיף אפילו קצת אג”ח מקטין את התנודתיות משמעותית כמעט מבלי לפגוע בתשואה. נק’ האיזון שבה תוספת אג”ח מתחילה לפגוע משמעותית בתשואה היא באזור ה-30%. כיוון שמניות נוטות לעיתים להיות מתומחרות ביתר (כפי שהיה בולט באופן חריג בשיא בועת הדוט קום) איזון אל מול אגח מוכר מניות כשהן יקרות, ואילו כשמניות מתומחרות בחסר (כפי שהיה בשיא משבר הסאב-פריים ב-2008) איזון מול אג”ח קונה מניות כשהן זולות. משקיע שמחזיק 100% מניות מעולם לא נהנה מלמכור מניות ביוקר או מלקנות אותן בזול.
הסיכון לעומת זאת גדל משמעותית. לא רק שהתיק סופג תנודות חריפות יותר, אלא שבמקרה של משבר חריף וממושך (משבר 2008 היה חריף מאד אף גם אחד הקצרים ביותר עם התאוששות מטאורית ב-2009 ובשנים שלאחר מכן) חברות רבות בתיק DGI עלולות לחתוך את הדיבידנדים שלהם, מה שיפיל על משקיע ה-DGI מכה משולשת: 1. התיק שלו גם ככה בשפל והוא מחוייב למכור את החברה בשוק דובי. 2. חברות שחותכות את הדיבידנד נענשות קשות ע”י השוק והמכירה תעשה בירידות חריפות יותר מאלו של שאר השוק. 3. המשקיע איבד חלקים משמעותיים מתזרים המזומנים שלו, מה שהיה לב האסטרטגיה מלכתחילה.
משקיע מדדים משולב מניות-אג”ח לא יפגע באותה מידה, שכן הוא ימכור אג”ח (שעולים בשווי בעיתות משבר) גם לצורך מחיה וגם לצורך רכישה של מניות בזול.
בסימולציה הזו ניתן לראות שאין הבדל משמעותי בתשואה בין תיק 100% מניות לתיק 70\30 מניות ואג”ח. מה שנכון גם כאשר מושכים כסף מהתיק, כפי שניתן לראות בסימולציה הזו. בשני המקרים נהנים מתנודתיות נמוכה יותר.
בנוסף, בכך שמשקיע ה-DGI מושקע במדגם קטן ביותר מסך המניות של השוק (כמה עשרות בודדות), הוא לוקח עליו סיכון משמעותי בכך שיפגר באופן ניכר אחר תשואת השוק, שכן רוב התשואה של השוק מגיעה ממספר קטן מאד של מניות, ואם המדגם שלו במקרה לא כולל אותן, השוק “יברח” ממנו. אפשר לקרוא על תופעה זו עוד במחקר כאן.
מה בכלל מניע את התיאוריה מאחורי רעיון ה-DGI?
למה השיטה הזאת בכלל קיימת? מעבר ל-data mining כמובן. ישנו רעיון בסיסי מאחורי השיטה, והוא שבתרבות האמריקאית, חברות רבות מעדיפות לפגוע בדיבידנד רק כמוצא אחרון, ומעדיפות לפני כן לקצץ בכח אדם, במחקר ופיתוח, למכור נכסים, כל דבר רק לא לפגוע במסירת המזומנים לבעלי המניות, אפילו כשזה פועל לרעת החברה עצמה. זאת תרבות שהתפתחה עם הזמן, שמחוזקת ע”י העובדה שחברות שחילקו דיבידנד זמן רב ופוגעות בו נענשות קשות ע”י המשקיעים בצורה צניחה חדה במחיר המניה. אך תרבות זו לא קיימת באופן כה מובהק במדינות אחרות, ואין שום דבר שמבטיח שתרבות זו לא תשתנה עם הזמן. בדיוק כמו ש-buybacks הם פופולריים יותר בקרב מנכל”י החברות יותר בתקופות מסויימות מאשר אחרות, ובדיוק כפי שתרבות התאגידים וה-leveraged buyouts התנפצה לה בארה”ב אי שם במאה הקודמת, אסטרטגיית השקעה שבאופן כה נחרץ מסתמכת על ההעדפה הניהולית של קומץ מנכ”לים איננה יכולה להחשב כבטוחה לאורך זמן.
כמה מאמץ זה מצריך?
לכאורה נראה שהמאמץ הנדרש ממשקיע DGI הוא לא גדול – כשיש כסף פנוי, קונים מניה שמציגה את הנתונים הטובים ביותר מבחינת רצף, תשואה, יחס וכד’ וקונים אותה. כל שאר הזמן רק מחזיקים ומקבלים דיבידנדים לחשבון.
המציאות – רחוקה מכך.
ישנן שתי אופציות בעיני איך להיות משקיע באסטרטגיה מסויימת.
1. לעשות את מה שקראת במקום מסויים, בד”כ הדבר הראשון שפגשת.
2. ללמוד מה כל השאר עושים, להבין איפה אנשים מסויימים צודקים ואיפה אחרים טועים, לבנות מערכת חוקים שמתאימה לך ונמנעת כמה שאפשר מטעויות, לבצע, לעקוב, ללמוד מטעיות שעשית בכל זאת, להיות מעודכן ולעדכן את המערכת על בסיס לקחים ומסקנות חדשות.
במקרה 1, זה די הימור על מה המשקיע ינחת, וספק אם יהיה לו את המשמעת לעמוד מאוחרי האסטרטגיה גם כשהשוק סוער.
במקרה 2, צריך לעשות הרבה, הרבה עבודה. וזה כולל לקרוא בלוגים, ספרים, מחקרים ומאמרים, להכיר את השיטות השונות שאנשים מימשו, את המניות הספציפיות שהם בחרו ולמה, לעשות backtesting על מה שאפשר, לבנות גליונות לדירוג מניות ומעקב אחר מניות ועוד.
כל אלו לקחו לי שבועות זמן נטו וחודשים זמן ברוטו ואני עדיין לא מרגיש שמיציתי אפילו חצי מסך העבודה שאני מאמין שהיא המינימום הנדרש לפני שאפשר להתחייב לשיטה שכזו.
וגם אחרי שמתחייבים, יש מעקב אחרי מניות שצריך לעשות, אם מניה פוגעת בדיבידנד, או עוברת מיזוג, או פיצול – צריך לדעת מהדברים הללו ועדיף לדעת מהר. כל פעם שיש כסף חדש שמשקיעים בחשבון צריך לבדוק אילו אפשרויות חדשות יש ומי מהן עדיפה, צריך לעשות בדיקת רקע וססטוס עדכניים למניות הפוטנציאליות. צריך לעקוב אחרי מניות קיימות בתיק שאולי חורגות מעבר למידה שמותרת מרמה כלשהי שהוגדרה מראש (אולי הסיכון שלה הפך לבלתי נסבל, או אולי התמחור שלה הוא כה גבוהה שההחלטה היחידה הנכונה היא למכור ולקנות מניות אחרות בתמחור יותר טוב).
בשיטת DGI – אין למשקיע את הפריווילגיה של Fire and forget. מידה לא מבוטלת של מאמץ נדרשת לכל אורך חיי האסטרטגיה.
אין באמת אסטרטגיית DGI
ככל שקוראים יותר על אנשים שונים שמממשים את האסטרטגיה הזאת, מבינים שאין ביניהם כמעט שום מכנה משותף. לכולם יש סט חוקים אחר של איזה מניות לקנות, מתי, האם למכור, למה ומתי איך לאזן אם בכלל וכד. הרכב התיקים של כל אחד שונה לחלוטין מהשני. זה הופך כל נסיון לבקר או לחקור את האסטרטגיה לקרב אבוד שכן יבוא כל משקיע DGI ויגיד לך – אבל זאת לא האסטרטגיה שלי, אצלי זה שונה. ככל שמשקיע ירצה לבדל את עצמו מהמשקיעים שעושים טעויות, הוא גם יבדל את עצמו מהמשקיעים שעושים את זה נכון. כיוון שאין מודל אחד לחיקוי, כל התאמה אישית היא בגדר אופטימיזציה מתמדת לאסטרטגיה ומוסיפה לסיכון העקיבה – סיכון שהאסטרטגיה הנבחרת תפגר למשך זמן רב אחרי רפרנס השוואה כלשהו, בין אם זה מדד מניות רחב או תיק DGI של משקיע אחר, מה שעלול לדחוף את המשקיע לעשות עוד ועוד שינויים וטעויות בתיק.
Stock picking
כמעט כל משקיע מתאר סט חוקים מכניים לסינון ודירוג מניות, בסגנון משך שנות חלוקה רצופה, יחס מחיר לרווח וכד’, ובנוסף מספר מאפיינים “איכותיים”, העסק צריך להיות משעמם, יציב, צריך לוודא שאין סיכון מהותי לפגיעה בדיבידנד וכד’. כלומר על כל רכישה, המשקיע מפעיל שיקול דעת סובייקטיבי על איכות הרכישה, מה שהופך את השיטה מאלוגריתם מכני שאפשר לעשות לו backtesting, ל-stock picking אנושי בלתי ניתן לבחינה ממוכנת.
חמור מכך, המשקיע חושף את עצמו למבול ההטיות הפסיכולוגיות שמכות בכל משקיע – האם המניה הזאת מספיק טובה, האם עכשיו זה זמן טוב להכנס אליה או שאולי כדאי לחכות לזמן יותר טוב, האם הדבר הקטן שקצת בעייתי בה יכול להפוך לבעיה חמורה יותר מאוחר? ככל שחלק מהמניות בתיק באופן בלתי נמנע כן יחתכו את הדיבידנד בשלב כלשהו, מחקר בדיעבד ידגיש את ה”טעויות” לכאורה שעשה בבחירת המניות בעבר. הוא יוסיף לסט החוקים שלו דגשים כדי להמנע מטעויות כאלו בעבר. הוא ישאל את עצמו האם יש מניות בתיק שלו היום שלא עומדות בסט החוקים שלו, בין אם כי סט החוקים השתנה ובין אם כי מצב המניה השתנה. הוא יקרע אט אט בין ההבטחה העצמית שהוא מחזיק מניות לנצח עד שיחתכו את הדיבידנד, לבין ההכרה שחלק מהמניות שלו היום כל כך גרועות שלא היה נוגע בהם אם היה שוקל לקנות אותן. בסופו של דבר יש משקיעי דיבידנדים שמאזנים את התיק שלהם מדי זמן מה מה שרק מחריף את הבעיות הנלוות עם שיקול הדעת הסובייקטיבי ומוסיפים לזה שכבה נוספת של חוסר יעילות מס בדמות תשלום מס רווחי הון.
מתי זה התחיל ?
למרות שמניות שמחלקות דיבידנדים זה לא חדש, ואנשים שמרכזים את התיק שלהם סביב מניות כאלו זה גם לא חדש, נראה שהפופולאריות של השיטה הזאת צברה תאוצה אחרי משבר 2008 מכמה סיבות.
– מניות דיבידנד שרדו את המשבר קצת יותר טוב משאר השוק.
– מאז המשבר השוק היה ברצף שורי מדהים, שבו כמעט כל מניה שהיא לא גרועה במיוחד חוותה עליה משמעותית.
– מאז שדוויד פיש התחיל לפרסם את הגליון שלו בסוף 2007 המידע המסודר נהיה זמין בצורה הרבה יותר טובה לכולם.
– מאז שמידע באופן כללי נהיה זמין יותר לכולם, כל אחד יכול בקלות לעשות backtest ובראי המראה האחורית להחליט שזאת אסטרטגיה טובה עבורו.
לסיכום
לא אסתיר ואגיד שהרעיון של לתת לכוחות השוק לסחוף את תיק ההשקעות שלי מעלה ומטה בזמן שאני מנסה למשוך ממנו כסף בשביל לממן את הוצאות הדירה, אוכל, גני ילדים ועוד הינו מפחיד ביותר. נכנסתי חלקית לאסטרטגית ה-DGI כי ההבטחה שלה להכנסה יציבה וגדלה ללא תלות בכוחות השוק קורצת עד כדי מאד. אבל ככל שלמדתי עוד, ההבטחה הזאת החלה לחשוף את עצמה יותר ויותר כאמונה ותו לא. אחת ששרועה בחסרונות וסיכונים מיותרים, וכזו שלפעמים נאחזים בה משקיעי ה-DGI אמונה עיוורת.
השאלה שכל משקיע בכל שיטה חייב לשאול את עצמו היא: “מה ישכנע אותי שאני טועה?“.
ואני משאיר זאת כשאלה פתוחה לכל משקיעי ה-DGI באשר הם.
קישורים רלוונטיים
יכולים לעניין הן את המאמינים והם את הסקפטיים:
דיון קצר אך ענייני בפורום בולגלהדס עם המשך נרחב כאן
תודה, פוסט מעמיק ומרתק!
זה לא שאני לא מסכים אתך, הטענות שלך מנומקות היטב.
ג”נ, אני משקיע במניות דיבידנד (לאו דווקא DGI).
המטרה שלי כשבאתי להשקיע במניות האלה (וכן, אני חשוף למניות ב-100%) הייתה לקבל מזומן שאינו קשור לשווי המניה.
אני רציתי תזרים, לא כ”כ עניין אותי מה עלות המס.
הרציונל היה כזה: הרי מלכתחילה אין לי יכולת לחזות את העתיד ואין לי מושג לאן ילך השוק, אבל רציתי להרוויח משהו מכל העסק, ורציתי להרוויח כבר בהתחלה. כל הרעיון ב-DGI הוא לבנות את התיק עד שתרגיש שאתה מוכן לצאת לפנסיה, לכן ההערה שלך בסוף הפוסט לגבי “לא אסתיר ואגיד שהרעיון של לתת לכוחות השוק לסחוף את תיק ההשקעות שלי מעלה ומטה בזמן שאני מנסה למשוך ממנו כסף בשביל לממן את הוצאות הדירה, אוכל, גני ילדים ועוד הינו מפחיד ביותר” מעידה על אי הבנה של הרעיון מאחורי DGI (לא רציתי להעליב, זה פשוט משתמע).
העניין הוא שאתה לא אמור למשוך כסף מהתיק אלא אחרי שאתה יודע פחות או יותר מה התזרים והחלטת לצאת לפנסיה.
אתה גם מבצע השוואה של התשואות בין סנופי לשיטה, וזה כבר בכלל השוואה של תפוחים ותפוזים.
המטרה של מי שמשקיע ב-DGI היא לא להכות את השוק, המטרה שלו היא לבנות תזרים.
לגבי אי הודאות – אתה צודק לגמרי, אין שום ודאות בקשר לכלום, ואיני חושב שהשיטה התיימרה להשיג ודאות.
לגבי עבודת החקר שצריך לעשות לגבי כל חברה וחברה – טוב, זה כבר קשור לאדם שמשקיע, אני יכול לומר לך שאני לא מבצע עבודת חקר גדולה מדי בבואי לקנות מניות של איזו חברה.
אני בודק את מצבה הפיננסי הנוכחי, את המחיר (כולל הערכת שווי בכמה אתרים), את הדיבידנד, את משך החלוקה, עושה השוואה צולבת בין גורופוקוס, למורנינג סטאר, לגוגל פיננס ונכנס לראות ביקורות בסיקינג אלפא – כל התהליך לוקח כחצי שעה, מבחינתי, אם החברה עברה את המבחן הזה היא ראויה להשקעה. מעבר לזה, כמות הפרמטרים שאפשר להסתכל עליה היא עצומה, ולא שווה את זמן ההשקעה מעבר לחצי שעה הזו.
כל השקעה שאנו עושים היא חוסר ודאות, אני מנסה לא להיות אובססיבי בקשר להשקעה ולא לנתח יותר מדי, כי אין על מה, זה פשוט מיותר (בסגנון תפוקה שולית פוחתת).
דרך אגב, אני לא בא להתווכח ולא לתת עצות, אני מסכים אתך בגדול, אבל החלטתי שזו הדרך הנכונה בשבילי.
כל אחד בוחר את הדרך שלו בהשקעות, החלטת שלא מתאים לך, קיבלתי.
תודה יוסי.
כמה הערות:
“אני רציתי תזרים, לא כ”כ עניין אותי מה עלות המס.”
אפשר להתעלם מהמס, אבל הוא גרר רציני על התשואה הכוללת. זה כמו שאפשר להתעלם מדמי ניהול של קרן נאמנות ולהגיד שזה לא העיקר, שהעיקר זה תשואה, אבל אם יש שתי קרנות שמשקיעות באותם הנכסים, אחת עם 1% דמי ניהול והשניה עם 0.1% דמי ניהול, זה די ברור שיש פה בחירה אחת שהיא משמעותית יותר טובה מהשניה.
כנ”ל עם מס – אם יש שתי דרכים להשקיע באותו הנכס, אחת יעילה מבחינת מס והשניה לא, למה להתעלם מהמס?
מה שרשמתי על “לתת לכוחות השוק לסחוף את תיק ההשקעות שלי” התייחס ספציפית להשקעה מבוססת מדדים, ולא ל-DGI. הכוונה הייתה ש-DGI דווקא קורץ במובן הזה, אבל לדעתי לא מקיים.
מידת ההשקעה שתיארת זו בערך גם מידת ההשקה שאני ביצעת בבואי לבחור מניה מרשימה של מועמדים. עם הזמן הרגשתי שלא יכול להיות שזאת מידת ההשקעה שאני נותן למניה שאני מתכנן להחזיק *כל החיים* (או עד אשר היא תחתוך את הדיבידנד), וכל זה בהתבסס רגע אחד שרירותי למדי בחיי אותה המניה. ברור הרי שלאורך חיי החברה, יש זמנים טובים יותר להחזיק אותה וזמנים טובים פחות, מה שאומר שאו שאני מקבל החלטה די שרירותית לחזיק מניות לכל החיים, או שאני צריך לבצע מעקב מתמיד אחרי כל המניות בתיק ה-DGI. עם שתי האפשרויות אני לא הייתי ממש מרוצה.
מעולם לא כתבתי שאני מתכנן להשקיע במניה לנצח. אם תשים לב, כתבתי כבר בתחילת התגובה שאני גם לא מתיימר להיות משקיע DGI (אם כבר, אני אחד מאותם חבר’ה שבונים את התיק שלהם בדרך שאי אפשר לנתח :)). מה שכן, אני משקיע דיבידנדים.
למה להתעלם מהמס? כי אני רוצה מזומן (רבות דובר על זה בפורום ולא אכביר, אני מעדיף מזומן ביד ומיד על פני מזומן רק במכירה עם ריבית דריבית על הצבירה – זכותי).
כן, בוודאי שאתה צריך לבצע מעקב, אין מנוס מזה.
המעקב לא מצריך יותר מדי מאמץ (בטל בשישים לעומת המחקר שאתה מבצע על כדאיות השיטה, למשל).
יופי של פוסט.
אצלי זה אפילו לא היה עובר את הכלל של KISS.
כמה TYPO’s
דיבידנים
איימה
ביצועי ם
(ונדמה לי שהיה עוד אחד ששכחתי)
תודה! תיקנתי את ה-TYPO’s שציינת ואחרים
תודה.
בלינק שהבאת הפער הוא ממש גדול על חשבון התנודתיות.
מה דעתך על:
קישור
הרבה יותר רווחי ופחות תנודתי.
תשים contribute של 2000$ וזה יורד לכמעט שווה ערך למניות.
פוסט יפה, שמת לינק לפוסט זה בטופיק רלוונטי ב”הסולידית”
פוסט מעולה, בזמן האחרון אני מתלבט מאוד בנושא הזה. והפוסט הזה עושה סדר. יחד עם זאת לא מצאתי התייחסות לנקודה שאצלי יש לה חשיבות.
השקעה במניות דיבדנדים גדלים מאפשרת לך להתנתק ממחיר המניה בשוק ההון. יתכן שאתה לא רואה בזה יתרון, לי מאוד מפריע שכספי מושפע מפסיכולוגיה של משקיעים אחרים, במקום מהנכסים שקניתי.
השקעה בשיטת DGI לא מאפשרת לך להתנתק ממחיר המניה יותר מאשר לעצום עיניים כשאני חוצה כביש מהיר מאפשר לי להתנתק מקיומם של המכוניות בכביש.
זאת אשליה, מטעה ומסוכנת.
התייחסתי לזה בנושא של משיכה של סכום קבוע מתיק של S&P500 לעומת דיבידנד קבוע בתיק DGI.
בשני המקרים המשקיע מקבל תזרים מזומן יציב ובשני המקרים שווי התיק שלו נותר די זהה.
מה שקובע את היכולת שלך למשוך תזרים מזומנים קבוע מהתיק הוא *לא העובדה שהתזרים הזה מופרש לך באופן אוטומטי” אלא העבודה שהחברות מייצרות רווחים וששווי המניות עולה עם הזמן. המצד הזה הוא נכון גם למניות DGI וגם לS&P500. אך שלא כמו ב-S&P500, ב-DGI השליטה על משיכת התזרים נלקחת ממך ואתה נקנס ביותר מס על אותם רווחים.
אינני חושב כך,
1. DGI הם בדרך כלל מניות עם רווחים יציבים יותר ופחות תנודתיים (מבחינת רווחים לא שווי שוק) אולי זה בא על חשבון רווחים נמוכים יותר בתוחלת אבל למשקיע שרוצה יציבות זה יתרון.
2. נניח שקנית מניה ב100$, רווחים שנתיים לשנה 5$. אחרי שנה המניה שווה 110$. אתה יכול לומר התשואה שלי 10%. אבל זה לא נכון, אתה קנית חלק מחברה והחברה שלך הרוויחה רק 5$.
עברה עוד שנה – מחיר המניה לא זז. התשואה שלך – 0.
אבל אם אתה משקיע DGI אתה יודע שמה שחשוב זה רווח של חברה והיא שוב הרוויחה 5$, (וגם חילקה דיבידנד).
מה שאני אומר – אסטרטגית DGI מכוונת אותך להתעסק ברווח האמיתי שלך ולא בשווי השוק שמושפע מאוד מיחס פאניקה/חמדנות.
טיעון נפרד לגבי אם להתמקד ברווח משפר את תשואת התיק (בכיוון של השקעות ערך) לבין האם משקיע DGI יכול להתעלם ממחיר המניה. הוא יכול להתעלם ממנה כמובן, אבל זה לא משנה את מאפייני הסיכון\תשואה, זאת רק דרך אחרת להסתכל בדיוק על אותו נכס.
“Regression toward the mean”, not “reversion to the mean”
https://en.wikipedia.org/wiki/Regression_toward_the_mean
נכון שמשקיע דיבידנדים סובל מהקדמת תשלומי מס אבל גם משקיע מדדים סובל מזה. בתיקי מדדים נפוצים הדיבידנדים נעים באיזור ה 2% לעומת תיקי מניות דיבידנד שבו הם נעים באיזור ה 3%.
אחוז אחד הבדל דיבידנד לשנה משמעותו הקדמת מס של 0.25% שזה לא ממש הבדל שמפיל את השיטה.
ההנחה הסמויה אצל משקיע דיבידנד היא שהוא לא משקיע על עיוור בכל השוק שזה כולל הרבה זבל אלא יכול לבחור עם פינצטה בחברות טובות כך שהממוצע שלו יהיה יותר טוב מהמדד. זו לדעתי הנחה מעניינת כי אם המשקיע יודע לבחור מניות טובות הוא פשוט תותח בלי קשר למניות דיבידנד ואני מצדיע לו.
הנחה סמויה נוספת היא שמניה שמשלמת דיבידנדים גדלים היא יותר טובה לעומת מניות אחרות ולכן הקריטריון הזה יכול לעזור בבחירת מניות יותר טובות. גם זו הנחה מעניינת כי אם היא היתה עובדת אז מדדי מניות דיבידנדים גדלים היו מכים את המדדים הרגילים וזה הרי לא קורה.
נראה לי שלא הבנת את הקונספט של היתרונות של DGI.
היתרונות המנצחים בסופו של דבר, הם פסיכולוגיים.
אם מישהו יודע שאם הוא ישקיע פסיבית, כנראה שבמשבר הבא הוא יממש הפסדים, כנראה שכדאי לו למצוא שיטה אחרת.
אחת מהשיטות האחרות היא השקעה במניות דיבידנד.
אתה יכול לקרוא את הפוסט של האופטימית למה היא כן בחרה במניות דיבידנד, זה ממחיש את היתרונות הפסיכולוגיים באופן משמעותי.
יש הרבה סיבות למה DGI לא יעיל מבחינה מתמטית. הסיבה הכי משמעותית היא יעילות מס.
אצלי (ונראה לי שגם אצלך), ההפנמה של הנכונות המתמטית (והאמפירית) משמעותית יותר בקבלת החלטות (כמו לשנות משהו בתיק בזמן משבר) מאשר החיזוקים הרציפים לגביו.
בגדול, אחד הסיכונים הגדולים ביותר למשקיע, ניבט אליו מהמראה.
בהשקעה פסיבית, החכמה היא ששמירה על אותה אסטרטגיה (איזון) באמת תיתן לך תשואות עודפות בסיום המשבר.
בשיטת DGI, ההתעלמות ממחיר המניה, והחיזוקים המתמידים בדמות הודעות על חלוקת/הגדלת דיבידנדים, הם שמחזיקים את המשקיע מלמכור הכול בהפסדים.
וזה פשוט טיפוסים שונים של אנשים.
בסופו של דבר, אתה אפילו לא צריך שלמשקיע DGI תהיה אסטרטגיה מנצחת. אתה רק צריך שהיא תהיה סבירה, ושהוא יאמין בה בכל לבו.
תחשוב על לומר למישהו שהיה לו תיק של מיליון עם 60% מניות, שזה שהוא איבד עכשיו 300K בעקבות צניחת המניות, אומר שהוא צריך לקנות מניות בעוד 120K. מי שלא מפנים את נכונות השיטה, לא יצליח ללחוץ על העכבר בשביל הפעולה הזו, ואם הוא מספיק נמהר, הוא עשוי גם לממש הפסדים. משקיע פסיבי מסתכל כל הזמן על ערך התיק שלו, וחייב להתעלם ממנו. משקיע DGI פשוט מסתכל על הדיבידנד, ומתעלם מערך התיק.
לדעתי, חוץ מהעניין של זה שזה צורך הרבה יותר לימוד בהתחלה, רוב האנשים היו שורדים משברים בDGI יותר מהשקעה פסיבית.
אני לא רוב האנשים בהקשר הזה, ונדמה לי שגם אתה לא.
אתה מחפש את האסטרטגיה הנכונה ביותר מתמטית ואמפירית. זו לא המטרה של DGI. המטרה היא תזרים מזומנים קבוע = חיזוקים חיוביים מתמידים.
אני באמת חושב שזה נכון להרבה אנשים, לא לי.
המזל שזה מצריך מספיק לימוד, כך שאדם יוכל להיפגש עם האלטרנטיבות, ולהחליט.
בהצלחה